מניוטון ועד לקנדינסקי, רבים השוו צבע למוסיקה. ההשוואה היא הגיונית ומתבקשת – אכן, ניתן לראות הרבה נקודות דמיון ביניהם. לפעמים אנו אפילו משתמשים במילים זהות כדי לתאר את השניים, כמו הרמוניה, קומופוזיציה, אקורדים או דיסוננס.

אם צבע הוא מוסיקה, זכוכית היא ריקוד מפואר של להקה הלבושה בהידור צבעוני, המלווה בתזמורת שלמה. העבודה בזכוכית מציעה אין-ספור אפשרויות לשילובי צבעים, מרקמים ושקיפויות, טכניקות, אתגרים ומקצבים נוספים שצריך רק לחפש ולגלות. כמו בריקוד, יש צורך באימון על בסיס קבוע, במעט כימיה, בשליטה מסויימת בכוח המשיכה – ובחום, הרבה חום. קיימות מערכות חוקים שלעיתים נראות כמגבילות, אך עם זאת, הזכוכית היא משחררת, נותנת חופש מלא לביטוי עצמי ומעבר לכל זה, מספקת את "ניקוי הראש" האולטימטיבי. וכמו למוסיקה, לזכוכית החמה הזורמת לאיטה יש קסם שקשה להגדיר אותו ובהחלט בלתי-אפשרי לעמוד בפניו. היא מפתה, מופלאה... ממכרת.

מעבר להתמוגגות בעולם שלם של משחקי צבע, אני נהנית לבדוק גבולות בעבודתי כאמנית חרוזים. הפורמט הקטן בעל שני החורים מהווה אתגר נוסף. האם חרוז מוכרח להיות מעוגל? גיאומטרי? סימטרי? האם חרוזים מוכרחים להתקיים כקבוצה, או שהם יכולים לעמוד בפני עצמם? האם כל חרוז אמור להיות מיועד לענידה? עד כמה גדול יכול להיות הדבר הזה שנקרא "חרוז"? עד כמה מפורט יכול להיות חפץ כל-כך קטן?

נכון לעכשיו, המסקנות הן שהגבולות הם בשמים ושאין שום דבר שלא כדאי לנסות. אני נהנית להפוך כל חרוז לעולם קטן ורב-שכבתי – מיקרוקוסמוס אבסטרקטי שאפשר לשקוע בתוכו, תוך התבוננות מזוויות שונות ומישוש בקצות האצבעות. הריקוד הזה, שיכול רק להתפתח, להתקדם ולהפתיע, הוא אינסופי, והמוסיקה? תמיד תשאיר טעם של עוד. נותר לי רק להיות אסירת-תודה על תפקידי ככוריאוגרפית המחברת בין השניים.